"וְהִיא שֶׁעָמְדָה" – הגדה של פסח עם מדרש נשי

"וְהִיא שֶׁעָמְדָה" – הגדה של פסח עם מדרש נשי / ד"ר נירה נחליאל

"וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ" אנו שרים בחגיגיות בליל הסדר, ולא פעם, עולה השאלה: מי זו "היא" שעמדה? אנחנו אפילו מופתעים מעט שיש איזו "היא" כזו. בחיפוש מהיר אחר תשובה אנחנו מרפרפים משפטים אחדים אחורה בהגדה ומוצאים את ההבטחה ששמר הקב"ה לישראל.

אנחנו, בבית המדרש "ניגון נשים" במדרשה באורנים – שבו לומדות נשים מכל הזרמים החילוניים והדתיים, ויוצרות פרשנות חדשה למקורות עתיקים – בחרנו לקרוא להגדה של פסח שהוצאנו, "והיא שעמדה", מתוך אמונה שההבטחה שעמדה לאבותינו אכן עומדת גם לנו ומבטיחה שנגיע לארץ מבטחים, שנחיה בחופש ובכבוד. שהיא פונה וכוללת באופן מיוחד גם אותנו, הנשים, שקמות ועומדות כעת על מקומן, ומוסיפות את קולן למסורת הדורות. אנחנו מאמינות ומקוות שהיא העומדת לנו ומבטיחה שניתן להוסיף חוליה לרצף הסיפור היהודי המכונן את זהותנו, בה כולנו, נשים וגברים, שותפים שווים.

 

בלימוד בבית המדרש לקראת פסח היינו שואלות את עצמנו איך ייתכן שבליל הסדר אנחנו מספרים את הסיפור המכונן של עם ישראל – סיפור לידתו בַּמֵיצָרִים ויציאתו לחירות, ללא דמויות הנשים שיילדו אותו. הרי על ערש לידתו של העם עמדו המיילדות, נשים אמיצות שמרדו בצו הכיליון ודאגו להמשכיות החיים, בת פרעה הצילה וגידלה את משה כנגד צו אביה, ומרים הנביאה סחפה איתה את כל העם על שפת ים-סוף. בנוסף לסיפור המקראי שמגולל את סיפורן, גם חז"ל הרחיבו את דמויותיהן והוסיפו להן זכויות נוספות. היכן הן כל אותן נשים מופלאות?

יתירה מזו, בליל הסדר "כולנו מסובים". האם גם ... מסובות? נשים רבות טורחות סביב שולחן החג, לפניו ולאחריו, ואינן לוקחות חלק פעיל ומוביל בטקס ליל הסדר.

דמויות נשים נעדרות מההגדה, וקולן חסר גם ככותבות וכפרשניות של הסיפור. מחצית מהעם, המחצית הנשית, לא נוכחת ולא שותפה בסיפור המכונן של עם ישראל.

 

 
והיא שעמדה
והיא שעמדה

בהגדה "והיא שעמדה – הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש" אנחנו מבקשות להוסיף להגדה את קולותיהן של נשים פועלות וגיבורות, של נשים דורשות ומפרשות. להגדה זו שותפות נשים המבקשות לקחת חלק פעיל גם בפן הרוחני של ליל הסדר, והן מזמינות את כולנו לעשות כמותן – לספר, לפרש, לדרוש ולהגיד לבניהן ולבנותיהן.

 

במהלך הלימוד והכתיבה להגדה, זכו הנשים המשתתפות להתנסות בכתיבה אישית, מדרשית ויוצרת תוך ניהול דיאלוג עמוק עם טקסטים עתיקים וחדשים השייכים לקאנון התרבותי היהודי. כך מספרות נשים שלקחו חלק בכתיבה: "ככל שאת מתכוננת את מנכסת את החג והוא באמת שלך. החשיבה לפני והכתיבה הם נורא משמעותיות בעיני". ואחרת מוסיפה: "אני חושבת שזה עוד שלב שבו אנחנו נכנסות פנימה, לוקחות אחריות, יותר שותפות, יותר מעורבות. ברגע שאני כותבת וקוראת אני חלק, אני חלק פעיל". "ההגדה הפכה במהלך הסדר להיות סיפור עצמאי שסיפרנו לעצמנו על ליל הסדר, על יציאת מצרים שלנו ... זה להשמיע קול, זה ממש להשמיע קול... לפרש, לדבר על דברים חשובים לי, להזמין נשים אחרות לדבר על דברים חשובים להן, זה ממש משמעותי בעיני"[1].

 

המדרשים והפרשנויות המובאים בהגדה זו נכתבו כולם על-ידי נשים, והם כתובים בסגנונות מגוונים. דמויות נשים מוחזרות לסיפור יציאת מצרים, אליהן מצטרפות נשים מובילות מההיסטוריה היהודית, המקבלות כאן מקום והכרה. גם המדרשים שאינם עוסקים ישירות בנשים, מביאים מעצם כתיבתם על-ידי נשים, פרשנות הניזונה מניסיון חייהן של הנשים הכותבות אותם, מנקודת מבטן הייחודית. חלק מהתוספות מבקשות לאזן ולהשלים – ארבע בנות בצד ארבעת הבנים, כוס מרים לצד כוסו של אליהו, ועוד.

 

בהגדה אפשר למצוא גם פרשנויות חדשות לפסוקי התורה או למדרשי חז"ל, פיוטים חדשים ועוד ועוד, שקצרה היריעה מלהביאם כאן. המדרש הנשי-פמיניסטי, ככל מדרש אחר, אינו בא להחליף את הכתוב המקורי אלא להוסיף עליו, להעמיק את הראיה ולהרחיבה.

מעט מזעיר נדגים להלן בעזרת כמה מהמדרשים שבהגדה[2].

  

הדברים נערכו ועובדו מתוך ההקדמה, ל"והיא שעמדה – הגדה של פסח עם מדרש נשי חדש", ומתוך מאמר לכתב העת "עמודים"; הדברים מתפרסמים כאן באדיבות הכותבות.

  

 

[1] חגית אקרמן, עושות סדר, סדר פסח לנשים –  מבט מגדרי, הוצ' רסלינג, 2012., עמ' 125-126

[2] כל המדרשים המצוטטים להלן לקוחים מתוך: נירה נחליאל וענת ישראלי (עורכות), "והיא שעמדה", הגדה של פסח עם מדרש נשים חדש, המדרשה באורנים והקיבוץ המאוחד, 2012

וְהִיא שֶׁעָמְדָה / טליה גלזר

וְהִיא שֶׁעָמְדָה

וְנִקְּתָה וְשָׁטְפָה

וְצִחְצְחָה וְהִכְשִׁירָה

וְהִגְעִילָה וְלִבְּנָה

וְכָוְתָה אֶת עוֹרָהּ בְּסוֹדָה קָאוּסְטִית

וְהָרְסָה בְּגָדֶיהָ עִם אֶקוֹנוֹמִיקָה

וּבִשְּׁלָה וְצָלְתָה וְאָפְתָה

וְהֵכִינָה שֵׁשׁ צַלְּחוֹת סֵדֶר

וְעָרְכָה שֻׁלְחָן לִשְׁלוֹשִׁים אִישׁ

וְכִבְּסָה וְגִהֲצָה בִּגְדֵי חַג.

 

 

 

וְהִיא שֶׁעָמְדָה וְהִגִּישָׁה וּפִנְּתָה אֶת הַסְּעוּדָה

וְהִיא שֶׁעָמְדָה בְּ"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ"

לֹא הִסְפִּיקָה לַשִּׁיר "הַלֵּל" וְ"חַד גַדְיָא"

כְּשֶׁהֵנִיחָה לְרֶגַע אֶת הָרֹאשׁ

וְנִרְדְּמָה...

 

 

וּבַחֲלוֹמָהּ נִגְלְתָה אֵלֶיהָ מִרְיָם הַנְּבִיאָה

שֶׁבָּאָה לִלְגֹּם מִכּוֹסָהּ

וְאָמְרָה לָהּ - בִּתִּי,

טֶרֶם הִגִּיעַ זְמַן חֵרוּתֵךְ?!

בְּיָדַיִךְ הַדָּבָר!

הֲרֵי אַתְּ מְנַהֶלֶת הַבַּיִת,

וּמְנַהֶלֶת טוֹבָה לֹא עוֹשָׂה הַכֹּל בְּעַצְמָהּ,

הִיא מַאֲצִילָה סַמְכֻיּוֹת:

חַלְּקִי מַטָּלוֹת לִבְנֵי בֵּיתֵךְ,

כָּל אֶחָד לְפִי גִּילוֹ וִיכָלְתּוֹ,

כֵּן, זֶה כּוֹלֵל גַּם אֶת בַּעֲלֵךְ...

הֲיִי מוּכָנָה לְכָךְ

שֶׁלֹּא הַכֹּל יֵצֵא מֻשְׁלָם,

זֶה חֵלֶק מֵהַחֵרוּת שֶׁלָּךְ!

הַפְעִילִי גַּם אֶת הָאוֹרְחִים

כָּךְ שֶׁתּוּכְלִי לְקַיֵּם אֶת "כֻּלָּנוּ מְסֻבִּים".

אִם תַּשְׂכִּילִי לְנַהֵל כָּךְ אֶת בֵּיתֵךְ

יִהְיֶה פֶּסַח גַּם זְמַן חֵרוּתֵךְ,

וְאוּלַי, בַּפֶּסַח הַבָּא

תִּשָּׁאֲרִי עֵרָה עַד "חַד גַדְיָא"...

יוצאת ממצרים/ חגית אקרמן

יוֹצֵאת מִמִּצְרַיִם.

לֹא בְּיָד חֲזָקָה

וְלֹא וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה

וְלֹא וּבְמוֹרָא גָּדוֹל

וְלֹא וּבְאוֹתוֹת

וְלֹא וּבְמוֹפְתִים

אֶלָּא בְּהִסּוּס,

בִּצְעָדִים קְטַנִּים,

בְּהוּלַת חֹשֶׁךְ

 

בְּרֹךְ

וּבִדְבֵקוּת

וּבְכַוָּנָה

וּבְדִיּוּק

וּבְאַהֲבָה

נוֹשֵׂאת סִימָנִים קְטַנִּים

כְּמוֹ קִמְטֵי הַזְּמַן הָעוֹבֵר,

וְחִלּוּפֵי עוֹנוֹת,

גּוּפִי הַמִּשְׁתַּנֶּה,

פְּנִינֵי גַּעְגּוּעַי.

ענת ישראלי

ההגדה מבקשת אותנו לספר מחדש, כאן ועכשיו, את סיפור הולדתנו, חניכתנו והתהוותנו, וכל פעם מחדש ללמוד ולהבין ולהכיל משהו נוסף, אחר, חדש, על הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו ועל האופן שבו הביוגרפיה הזאת פועלת ומשפיעה עלינו גם עכשיו.

כמו בטיפול פסיכולוגי, אנחנו מצטוות לשוב ולהיזכר בכאבי הלידה והילדות, לחוש אותם בכל שנה מחדש, ולהעניק להם פשר ומשמעות אקטואליים.

ההגדה מספרת לנו שחוויית יסוד של ניצול והתעללות מחייבת אותנו כבוגרות לא לנצל, לא להתעלל, להיות אמפתיות לחלש. והדברים מנוסחים במפורש שוב ושוב כבר בתורה - "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ), ואפילו יותר מזה - "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, יט), ועוד ועוד.

המסר העל-זמני הזה נכון היום, ואולי יותר מאי פעם, עם רבבות העובדים והעובדות הזרים החיים כאן, עם העוני הגובר, עם המוני העולים המתקשים להשתלב כאן, עם הערבים החיים בתוכנו. אבל המקום בו נדרשת האמפתיה שלנו יותר מכל, ושבו הכי קשה וגם הכי חשוב למצוא אותה, הוא כמובן בבית ובמעגלי החיים הפרטיים שלנו, עם החלש והפרטי של כל אחד מאיתנו.

הילד המורד שלי, התלמיד החלש בכיתה, המשפחה הדחויה בקהילה, הם גרים פנימיים, הם הגרים הפרטיים שלנו, גרים המאתגרים אותנו, ואותנו הנשים בפרט. הם מציגים לנו תביעה קשה ונטולת גבולות, להיות אמפתיות במקום שהכי קשה לנו להיות בו, ולתמוך במי שמלכתחילה לא בחרנו לתמוך בו.

אתגר מיגוּרה של הגרות - זהו בעיני אתגר נשי עצום!

 

[1] עמ' 9