קריטריון זה מתייחס ל:
אצלנו בכפר טודרא
חג שמחת תורה הוא חג של חיבור לספר וללימוד.
כפי שראינו, אחד הכינויים של העם היהודי הוא "עם הספר", עם שהאהבה והחיבור ללימוד הם מאפיוניו הייחודיים. עמוס ופניה עוז כותבים בספרם "יהודים ומילים":
"אף תרבות קדומה אחרת לא אילצה את ילדיה, כפי שאולצו – ולו גם בחיבה ובפיתוי – ילדים יהודים, ובשום אופן לא רק העשירים והמיוחסים שבהם, להתוודע בגיל רך להפליא אל המילה הכתובה. [...] יש סוד יהודי עתיק. הסוד הוא להרביץ בילדים תורה בשנים הרכות, אבל גם לתבל להם את אותיות האלף-בית הראשונות בדברי מתיקה ובצימוקים ושקדים. בעוד שתרבויות אחרות השאירו את העוללים בחיק אמותיהם עד שבגרו מספיק למשוך מחרישה או להניף חרב, היהודים החלו להורות לצעיריהם...ברגע שיכלו להבין מילים, בגיל שנתיים, ולקרוא אותן בגיל שלוש המופלג"
(יהודים ומלים, עמוס עוז ופניה עוז-זלצברג)
אכן, כדי למשוך את הילדים הרכים ללימוד, נהגו קהילות שונות 'לפתות' את הילדים ללימוד בדרכים שונות. אחת מהמסורות היפות הללו משתקפת בשיר "אצלנו בכפר טודרא".
בשיר מתואר טקס חניכה של הילד הצעיר בכניסתו אל עולם הלימוד. החגיגיות והשמחה המלוות את הטקס – ששיאו הוא ליקוק הדבש מעל גבי האותיות – מבקשות, מן הסתם, לקשור את בית הספר לחוויה חיובית (ומתוקה!).
אצלנו בכפר טודרא, יהושע סובול
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
לָה, לָה, לָה...
וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבַשׁ מֵאָלֶף וְעַד תָּואֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבַשׁ
וְאוֹמְרִים לוֹ:חַבִּיבִּי, לַקֵּק!
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבַשׁ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוֹדְרָא
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס
האזינו לשיר עם התלמידים.
מומלץ להביא את מילות השיר בפני הילדים.