קריטריון זה מתייחס ל:
פתיחה
ט"ו בשבט
ראשיתו של ט"ו בשבט (או "ראש השנה לאילן") היא בתקופת המשנה. במקורו לא היה זה חג, אלא תאריך שציין את מועד תחילת שנת מעשר האילן לפי בית הלל, כפי שנאמר במשנה:
אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵן [...]
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ שָׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי;
וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים:
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.
(מסכת ראש השנה פרק א, משנה א)
בתקופה זו נהוג היה להפריש מעשר (מעין מס) מדי שנה בשנה מתנובת האדמה ועצי הפרי, והוא ניתן לכוהנים, ללוויים ולעניים. הפֵרות שגדלו על העץ עד ט"ו בשבט השתייכו לשנת המעשר הקודמת, וממועד זה ואילך התחילה שנת מעשר חדשה.
במשך הדורות קיבל ט"ו בשבט אופי חגיגי. ביום זה נהגו לאכול משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל: חיטה ושעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
משמעות מיוחדת קיבל ט"ו בשבט במאה השש עשרה בצפת בידי המקובלים, שקבעו את "סדר ליל שמחת האילנות". סדר זה של ט"ו בשבט כלל שולחנות ערוכים המקושטים בפרחים ובענפי הדס, ועליהם שפע פֵרות ויין. המסובים למדו תכנים הקשורים לפֵרות מתוך התורה, התלמוד וספר הזוהר, ואמרו תפילות מיוחדות לשלום האילנות.
עם ראשית הציונות בארץ ישראל קיבל ט"ו בשבט משמעות נוספת: בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות בארץ ישראל על ט"ו בשבט כעל חג הנטיעות. הרעיון קיבל את אישורם של מוסדות התנועה הציונית, ומנהג הנטיעות התקבל בכל מוסדות החינוך העבריים והתבצע באמצעות הקרן הקיימת לישראל.
בשנים האחרונות, הולך ומתפשט המנהג לערוך "סדר ט"ו בשבט", שבו אוכלים מפֵרות ארץ ישראל ושרים מפיוטיה ומשיריה.