היסטוריה

בראשית היה החזון, החלום. ואכן, על־פי כל אמת מידה של תנועת תחיה לאומית חברתית־תרבותית, ישראל היא חלום שהתגשם. אלא שתוך כדי התגשמותו, קרה למדינה מה שקורה לעיתים לחלומות: היא התחילה מאבדת גובה. מה שקרה הוא טבעי – יאמרו המפוכחים והמשלימים – שהרי סופן של כל אוטופיות להכזיב. אלא שעלי מקובלת יותר ממרתו של זלמן ארן כי "הציונות היא תנועה להגשמת מטרה אוטופית באמצעים ריאליים." המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול, סופם לשקוע בה עד צוואר; ומה שחמור יותר בעיניי: על ברכיהם מתחנך דור קונפורמיסטי, נטול יצרי העפלה ובז לפסגות; דור הרואה לקרוב בלבד, ואץ ללכוד רק מה שהוא בהישג יד. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעיתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראוייה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי – לאפשרי.

... הרס איטי, אך מתמיד, של התאים הבריאים פוקד את החברה הישראלית בעקבות ההגמוניה של ההשגיות, המחנכת לתחרות שלוחת רסן, לניכור, לדורסנות, לפולחן האלימות והכוח, לנצחון האנוכיות והנוחות הרגעית – על חשבון רמתה של הסולידריות והעזרה ההדדית. אלפי זוגות צעירים מסתובבים בתוכנו מתוסכלים וחסרי ישע על שאין לאל ידם לרכוש דירה צנועה כדי להקים בה את משפחתם. רבבות משפחות נמקות בעוני ובניוון. הפשע המצוי והמאורגן ועקיפת החוק בחיי יום יום נעשו חזיון נפרץ ומאיים בנוף המוסרי שלנו. ההישג בחברה כזאת אינו האמצעי כי אם המטרה, אב המעשים ותכליתם גם יחד, שסופו לתסכל אף את בעל ההישג עצמו, שהרי תמיד ימצא משהו שהישגו מרשים יותר. בולמוס ההתעשרות, הרעבתנות והראוותנות והרדיפה אחרי חיים הנראים קלים, סופם לעיתים קרובות חיים קלוקלים, המותירים אחריהם לוחות שבורים וסולמות ערכים משובשים עד לאין הכר, לגבי ערכים לאומיים ואנושיים גם יחד.

זאת ועוד: ככל שהחברה מתכערת וככל שהיא מתנתקת ממקורות יניקתה, כן היא מנסה לדחות את הזרים לה ברוחם, גם אם ה"זרים" הללו הם מיטב בניה. מנהגו של עולם הוא: המכוער הדוחה את הטהור והיפה, כדי להשאר לבדו מול המראה. מנגנוני ההגנה העצמיים כבר יהפכוהו ליפה בעיני עצמו. כאן, דומני, השורש לניסיונות החוזרים ונשנים להכפיש, ויהי מה, את ערכי הסתדרות העובדים, את ההתיישבות העובדת בכלל, ואת התנועה הקיבוצית במיוחד, וכן את תנועות הנוער החלוציות, אך לא רק אותן. חברה היישגנית חיה את הרגע ומקדשת את "המיידי" וה"כאן". מכאן בוזה העמוק לחולם, לאוטופיסט, לאידאליסט, ולכל הדואג את דאגת העתיד...באין לה שורשים, אין תימה שהיא טרף קל לכל רוח מצויה והיא נתפסת בנקל למצבי רוח קדורניים ומרפי ידיים. פארדוקס הוא, אך לא מקרה, שדווקא הסוגדים לפולחן הכוח הם הראשונים לשקוע בתהומות של יאוש ופיק־ברכיים בשעות של מבחן גורלי, אל מול מציאות קשה ומתמשכת הטופחת על פניהם. חוששני, כי אנו עדים לתהליך התפוררותו של המרקם הלאומי-חברתי-מוסרי, התפוררות הרחוקה מלהיות תיאורטית. יש עריקה, פשוטה כמשמעה, של חלקים ניכרים מהציבור הישראלי, אם ממצוות גיוס לצה"ל ואם משירות לאומי אחר.. במרקם החברתי, כמעט שאין תחום שלא נפגע בקרב חלקים גדולים בעם - החל בשקיעת המוטיבציה האידאליסטית, בהתרופפות חישוקי הערבות ההדדית, באי־דאגה מספקת לעקירת האביונות והניוון שבקרבנו, וכלה בתרבות החיים וביחס לאיכות הסביבה, זו שאינה רשות הפרט. שאר הרוח שהיה נחלת החברה הציונית מתכרסם והולך, ותחושת ההשתיכות נחלשת והולכת גם היא. … סכנת אבטלה המונית נעשית מוחשית, מעוטי ההכנסה מתרוששים, העשירים מתעשרים ובעלי ההכנסה הבינונית, שכירים ועצמאיים, נאנקים תחת העול הגדל והולך של הכשלון הכלכלי.

הרצל, ולא אחד הציונים סוציאליסטים, רחמנא ליצלן, הוא שקבע: "העבודה עתידה לתת לעמנו את הלחם ליום המחר וגם את הכבוד של מחר ואת החירות של מחר". כמה מוזרים נשמעים הדברים על רקע תשדירי הפרסומת, המכים שעה שעה על ראשינו: "תן לכסף לעבוד במקומך; כי הבנקים עתה הם חמצן המדינה". בקרוב ימצא וודאי גם הפרסומאי הממולח, אשר ברוח התקופה יציב שלטים מוארים בניאון ובהם יהיה כתוב: "ציון בבורסה תפדה, ובניה במניות".

... עתידה של ישראל כמדינה יהודית ריבונית, הוא שמונח על כפות המאזניים. כי את עולם מושגיו של הנוער ואת דיוקן פנייה של החברה הישראלית בעתיד, לא דורנו בלבד מעצב, אלא גם הילד הערבי המלקט עגבניות לעיני ילדו של מעבידו היהודי.

... הניסיון ההסטורי מלמד, כי רק קאטאסטרופה פוקחת עיניה של חברה מסתאבת. אנו איננו רשאים להתיר לעצמנו תשלום מחיר כזה. אדרבא, עלינו להקדים תרופה למכותיה ולהתנער מבעוד מועד. אין חלקי עם הדטרמיניסטים האורטודוקסים ונביאי הסטיכיה. אני מאמין בכוח המניע של רוח האדם ונחישות רצונו. אני מאמין בעוצמה הטמונה בשאיפה, שאיפת היחיד ושאיפת האומה, שאיפה המולידה חשיבה רציונאלית, זו המדרבנת את כוח הרצון ואת המעשים הדרושים להגשמתן של שאיפות. המציאות העגומה והסכנות האורבות בעתיד מחייבות את התלכדותם של כל הכוחות הבונים והיוצרים בעם סביב תנועת עבודה מאוחדת למעשה של שיקום עצמי, לאומי וחברתי, אשר יחזירנו אל דרכה של הציונות השורשית. אם זו אוטופיה – אני אוטופיסט. אוטופיה בת הגשמה, אני מאמין.