פתיחה

"שׁוּב לֹא שָׁקֵט, שׁוּב מָתוּחַ וּבוֹעֵט..." שר אריק איינשטיין בקולו המתנגן (למלים של יענקל'ה רוטבליט, וללחן של מיקי גבריאלוב). אפשר לייחס את חוסר השקט לתקופות שונות בחיים – אך ברור מהשיר שמדובר במאפיין גילאי: "מִין גִּיל כָּזֶה, כָּל אֶחָד עוֹבֵר אֶת זֶה..." מיד מצטרפת ההמלצה המחויכת: "צֵא מִזֶּה, מָה אִתְּךָ, אִמָּא מְבַשֶּׁלֶת בִּשְׁבִילְךָ." ובסיום השיר: "אָז אוּלַי תַּפְסִיק עִם הָעוֹלָם לָרִיב, אָז אוּלַי תַּרְגִּישׁ הַרְבֵּה יוֹתֵר יַצִּיב."
מסתבר כי חוסר השקט הזה, "המריבה עם העולם", אכן פוקדים כמעט כל אדם בעולם, בשלב זה או אחר של חייו (ולעתים יותר מפעם אחת) – כאמור, 'כָּל אֶחָד עוֹבֵר אֶת זֶה'...

אך מדוע זה קורה? האם היצר העז למרוד בעולם, בהורים, במסורת, בהרגלים – הוא חלק ממסלול חיים טבעי ובריא? האם זהו דבר חיובי, בחיי אדם ובחיי עם, או שמא זהו יצר הרסני ומסוכן? מה עדיף בחיים – חוסר שקט (זמני או מתמיד) או המשכיות ויציבות? השיר שבמרכז היחידה מציג למעשה את מרד הנעורים (האידיאולוגי) כאחד מיסודות הציונות.

בשאלות אלו עוסקת היחידה שלפניכם. זוהי יחידה רב-תחומית, פרי עבודה משותפת של שלושה תחומי דעת עיקריים – תרבות יהודית-ישראלית, היסטוריה ותנ"ך, ולצדם העשרות נוספות (מתחומי האומנות, המוזיקה ועוד).