קריטריון זה מתייחס ל:
הרחבה והעמקה
הנושא שלפנינו מתקשר למקורות יהודיים קלסיים רבים במקרא, בספרות חז"ל ובפרשנות והיצירה היהודית לדורותיה, עד היום. במסגרת זו לא נוכל כמובן לגעת בכל המקורות הללו. תוכלו להרחיב מעט דרך המלצות הקריאה שבסוף מערך השיעור.
עם זאת נתייחס כאן בקצרה לשניים – סיפור אדם הראשון והגותו של א"ד גורדון.
לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ - על תפקידו של האדם בעולם לפי סיפור גן העדן:
בדברי הרב זקס היו אזכורים קצרים לסיפורי המקרא על שחר האנושות – סיפור אדם הראשון וסיפור המבול, ובקטע נוסף שהוצע בסעיף הפרשנות הבאנו מקור נוסף מדבריו בזיקה לתפקיד האדם בגן עדן. נביא כאן עוד מקורות אחדים על אותו פסוק בבראשית כדי לעמוד על ייחודו של הפירוש ועל כוחה של פרשנות בכלל.
דף עבודה 3 - לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ - על תפקידו של האדם בעולם לפי סיפור גן העדן
א"ד גורדון
אהרון דוד גורדון הוא הוגה דעות ציוני חשוב, שעסק בחיבוריו בהרחבה בסוגיית יחסי האדם והטבע, כחלק בלתי נפרד מהשקפתו הציונית. הוא הקדיש לנושא ספר שלם: "האדם והטבע" (מבחר כתבים, ירושלים: מועצת פועלי חיפה והספרייה הציונית, תשי"ז). כמובן, אין אפשרות להתייחס כאן למכלול שיטתו, אך נציג בקצרה את דמותו הייחודית וניגע ברעיון אחד ממשנתו, שהוא בעל ערך רב בהקשר ללימודנו כאן.
גורדון (1856-1922), איש העלייה השנייה, היה חלוץ, איש רוח והוגה דעות, ממעצבי דרכה וערכיה של ראשית התיישבות הציונית המתחדשת. היה נטוע עמוק בחיי החלוצים העבריים בארץ ישראל בראשית ימי ההתיישבות, והיה למורם ורבם. כונה לעיתים "האדמו"ר (או הרבי) החילוני". ובאופן מפתיע, עד היום אישיותו מהלכת קסם על ישראלים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד.
הוא נולד באוקראינה, בן יחיד למשפחה דתית אורתודוכסית אמידה, וזכה לחינוך יהודי מסורתי. בבגרותו הרחיב את השכלתו ואף רכש שפות שונות בלימוד עצמי. נישא בגיל צעיר ונולדו לו בן ובת. התפרנס שם כפקיד אחוזה, למורת רוחו. ביתו היה בית ציוני פעיל, וכבר שם בלט בדמותו החינוכית הכובשת וכפעיל בקהילה. רק כשהיה בן 48 שנה הגשים את שאיפתו ועלה לארץ ישראל. למרות גילו המבוגר וחולשתו הפיזית, הקפיד להתפרנס כפועל בלבד וחלק את סבלם של הפועלים בארץ בזמן ההוא: חלה בקדחת, סבל רעב, היה לעיתים מחוסר עבודה, ואף נפצע בהתקפה של פורעים ערביים. הוא כתב בלילות וחלק מן הדברים פורסמו בעיתוני התקופה, אך סירב לקבל עבורם שכר.
גורדון כמו אנשי רוח נוספים באירופה במאה ה-19, שאף לתקן את העולם על ידי תיקון נפש היחיד. הוא דגל בשיבה אל הפשטות, הטבעיות ועבודת האדמה. ערכים אלו שילב גורדון עם עולם התנ"ך, החסידות והקבלה, שעליהם גדל והתחנך.
במרכז משנתו עמדה תפיסת ערך העבודה כתכלית האדם, במיוחד מלאכת כפיים ועבודת-האדמה, הקושרת את האדם לאדמה, לטבע ולבריאה כולה. לשיטתו, בחיי עבודה ועמל טמונים התעלות והתרוממות הנפש. נוסף על כך, גורדון הדגיש את אחריות האדם כלפי הבורא בשמירה על הטבע ואי-ניצולו, והוא נחשב למעשה מן הראשונים בעולם שהעלו על נס ערך זה.
גורדון כינה את עצמו באחד ממכתביו: 'הדוא"ג' (דוד אהרן גורדון), כינוי שמיטיב לבטא את המגמה הקיומית של גורדון ביחס לסביבתו האנושית והטבעית. לטענתו, אדם החסר את הזיקה הממשית לטבע, מאבד את שורשי הווייתו, את זיקתו העמוקה לעצמו ולזולתו, ואת חוויית האין-סוף. על כן, השיבה אל הטבע היא מטרה חינוכית-רוחנית חיונית, והיא מערערת על סדרי החינוך הקיימים.
באישיותו המיוחדת, בפשטות הליכותיו ובדוגמה האישית השפיע רבות על בני דורו. גורדון מילא תפקיד של אב רוחני עבור צעירים רבים בני העלייה השנייה, והיה להם מקור לעצה ועידוד בשעות קשות. תורתו נגעה בנימי נפשם, העניקה משמעות לסבלם ולייאושם, והתוותה להם דרך בעולם של עמל וסבל. השפעתו התרחבה גם מעבר לגבולות הארץ, ובשנות העשרים (של המאה ה-20) הוקמה על שמו תנועת הנוער "גורדוניה", שבה התחנכו רבבות בני נוער לאור דמותו וערכיו, ורבים מהם עלו ארצה.
בשנותיו האחרונות חי בקבוצת דגניה א‘ שעם מייסדיה קיים קשר אמיץ וממושך, וגם שם הקפיד לחיות ולעבוד בחקלאות כאחד מן השורה.
כבן 66 שנה נפטר ממחלה ממארת, ונקבר בחלקת המייסדים בבית הקברות שבדגניה.
(הסקירה מעובדת בעיקר על פי אתר בית גורדון, ועוד)
בעיני גורדון, המיתוס של גירוש האדם מגן העדן מביא לידי ביטוי את גילוי חירותה של ההכרה - מחד גיסא, ואת ההתרה של זיקתה לתחומי מעמקיה - מאידך גיסא (גורדון, שם, עמ' 114-113).
כמובן שזוהי פנטזיה של חירות, שהרי אין קיום להכרה האנושית בלעדי שורשיה ברמת החוויה, כשם שאין קיום ללהבה בלעדי חומר הבעירה.
נאמר זאת בדוגמה פשוטה: כאשר אדם מוצא עצמו מהרהר בשאלת היופי, הרי זה משום שקדם לכך המראה של עץ השקדייה הפורח שנגלה לו והדהד בנפשו את תחושת שמחת הפריחה הטבעית ויופייה. ההכרה האנושית אינה יכולה להתקיים בעצמה ללא חוויית מבוע החיים, השָלוב בחיי כל החי, המפכה בפנימיותו של האדם.
לטענת גורדון, אף האמונה המונותיאיסטית באל תבוני, אשר נמצא כביכול רק מעבר לטבע ובנפרד ממנו, היא תוצאת הכשל של יהירות התבונה האנושית, אשר, לכאורה, ניתקה את ההכרה משורשיה שבטבע.
לפי גורדון, תודעת “הקיימות" אינה חלה על הדאגה לקיום הטבע לבדו , אלא גם על הקיום האנושי כחלק אינטגרלי מן הטבע: “כולנו רקמה טבעית-אנושית חיה". גורדון כמובן אינו משתמש במושג 'קיימות', אשר נוצר שנים רבות לאחריו. לדבריו, "ללא החיבור אל הטבע מאבד האדם את משמעותם הכוללת של חייו".
במובן זה, גורדון הוא חילוני בהשקפתו האחדותית, הזרימה היא מלמטה כלפי מעלה; התבונה הבהירה היא שיא צמיחת הטבע ,ולא זאת אשר בראשית בראה את הטבע. “כאשר יהיו די חיים בקרב נפשנו, כאשר יהיו חיי העולם שופעים לתוך נפשנו מבלי הפסק ובלי חציצה, אז לא נצטרך לבקש במקום שאין למצוא – מתחת למפתן ההכרה, כי אז יעלה הזרם מאליו לתוך גבול ההכרה, מתוך עצם תכונתו לפרנס את האור" (גורדון, שם, עמ' 48).
(הדברים להלן לקוחים ומעובדים על פי ד"ר ראובן גרבר, "'האדם והטבע' וטבעו של אדם – על השקפת ה"קיימות" במשנת א"ד גורדון ויישומה בחינוך רוחני" (עמ' 39-40), באתר מכללת דוד ילין: https://www.dyellin.ac.il/sites/default/files/journals/in_the_college/edition21/reuven_gerber.pdf
וכך כתב גורדון בספרו "האדם והטבע" (בסגנון מקראי ממש):
"וְלָקחתָּ תּוֹרָה מִפִּי הַטֶּבַע, תּוֹרַת הַבְּנִייָּה וְהַיְּצִירָה;
וְלָמַדְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂהוּ (האל).
וּבְכָל אֲשֶׁר תִּבְנֶה וּבְכָל אֲשֶׁר תִּיצּוֹר.
וְכֵן בְּכָל דְּרָכֶיךָ וּבְכָל חַיֶּיךָ תִּלְמַד לִהְיוֹת שֻׁתָּף לוֹ (לאל)
כְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית."
לסיכום, מוצעות כאן שאלות אחדות לדיון:
שומרים על העולם (כיתה ב, בשיתוף חינוך לשוני)
משל הקודח בספינה (כיתה ג')
להבין את האדמה (עמוס קינן) (כיתה ה')
כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה (רחל המשוררת)
'לפיכך נברא אדם יחידי' (כיתה ט')