קריטריון זה מתייחס ל:
מקורות להרחבה ולהעמקה
לְאַחַר שֶׁהֻגְלָהגורש מחוץ למולדתו (מלשון גלות) הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַאלימות, גירוש שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיוהמקומות שבהם העם מפוזר, הגלות, וְלֹא חָדַלהפסיק מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּבלחזור לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.כלומר מדינה עצמאית וחופשית
לִבִּי בְמִזְרָח
נדמה שהביטוי הקולע ביותר לתחושות הכיסופים והכמיהה לארץ נוסחו כבר לפני יותר מ-800 שנה בידי גדול משוררי ספרד בימי הביניים, ר' יהודה הלוי, במלים האלמותיות שלו:
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
לא נפרט את כל פירושי המלים (תוכלו לקרא עליהם כאן) אך נצביע לפחות על השורה הראשונה המבטאת בקיצור ובפשטות את עומק הגעגוע – ואת המרחק הבלתי-ניתן-לגישור שבין הגוף המצוי הרחק בגולה ("סוף מערב", הכוונה לספרד שהיא מערבית לארץ ישראל) ובין הלב והנשמה שנמצאות בארץ ישראל ("במזרח") כאילו מעולם לא עזבו אותה. משפט זה הפך למעין סיסמא לא רשמית של תחושת הגלות והכמיהה לארץ ישראל. השיר כולו מבוסס על ניגודים: טובה וטעמה החומרי של ספרד אל מול חורבנה וסבלה של ציון, אך המשורר מעדיף את זו האחרונה. מבחינה ספרותית וסגנונית, השורה "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב" היא שיבוץ המרמז לפסוק "כִּרְחֹק מִזְרָח, מִמַּעֲרָב" (תהילים ק"ג י"ב) – אך כגודל המרחק הפיזי, כך הקרבה הנפשית שחש המשורר לציון.
לא נרחיב עוד במובאה זו, שבמלואה פחות מתאימה לשכבת גיל זו, ונעבור למקורות מודרניים.
ביצוע מוזיקלי של השיר על ידי מיכה שטרית (מתוך התכנית "אבן גבירול פינת יהודה הלוי", כאן מוזיקה):