פתיחה

יש נטייה לבקר בצורה קשה את התנהגותו ותגובתו של שמאי. אך אם נודה על האמת, ייתכן שאנו היינו מתנהגים בצורה דומה. ייתכן שההבדל הגדול בין התגובות של הלל ושמאי נובעות מהבנה שונה את שאלתו של הנוכרי. הבנה שהיא תוצאה של מבנה אישיות שונה.

מתגובתו של שמאי ניתן להניח שסבר שהנוכרי מהתל בו, מבקש ממנו למסור ברגע אחד מידע ששמאי הקדיש את כל חייו כדי לחקור. ואילו הלל סבר שהנוכרי באמת רוצה להצטרף לעם היהודי, והוא מבקש לדעת מה לדעתו עיקר העיקרים של התורה.

שמאי, בהתאם, התרגז מאוד מבקשת הנוכרי, לא עונה לו כלל, ודוחף אותו באמת הבנין שבידו. הדחיפה במקל שנועד למדידה מסמלת את הכללים הנוקשים, הישרים והמוגדרים, שעל פיהם שמאי חי. המילה "אַמת" יכולה להיקרא גם כ"אֶמת" . שמאי דבק באמת, שאין בה פתיחות וגמישות להקשבה לזולת המגיע אליו, ואין לה יכולת לתמצת עיקר אחד מתוך רבים. 
 

הלל אף הוא אינו מרבה בדיבורים. נקודת המוצא הראשונית שלו היא ראיית האדם שמולו. הוא מקרב אליו את הנוכרי ומגייר אותו בלי שהיות, ונענה לאתגר שהציב בפניו. 

לדעת הלל מהות התורה כולה קשורה לקשר שבין אדם לחברו, ובאה לידי ביטוי במשפט "מה ששנוא עליך – לחברך לא תעשה". באופן אירוני, יש כאן רמז לביקורת על שמאי, שלא נהג על פי כלל זה. אִמרתו אינה נוגעת באמת לכל פרט מפרטי התורה, אך היא מייצגת כלל מרכזי בהתנהלות שבין בני אדם, ונוגעת בדיוק בהבדל שבין גישתו של שמאי וגישתו של הלל לבקשת הנוכרי. 

יש להדגיש שמיד אחרי מתן 'עיקר התורה', מסביר הלל לנוכרי שההסכמה לקבלו לחיק היהדות כרוכה גם במחויבותו להמשיך וללמוד בעצמו את כל התורה כולה.