"התשמע קולי?": "כל ישראל"  או קולות רבים?

בין "כור היתוך" וחברה רב-תרבותית

איזו מין מוזיקה אנחנו שומעים ואוהבים? מי משמיע אותה, והיכן נוכל לשמוע אותה? אחד מהמאפיינים הבולטים של תרבות הוא המוזיקה שלה. בעידן האינטרנט קשה להבין שעד לפני שנים לא רבות, השליטה על הקולות שיישמעו בחברה (לא רק המוזיקה) הייתה נתונה בידי גורמים ספורים, בעלי סמכות, בתקשורת ובממסד התרבותי והפוליטי. גם בימינו מתקיימים ויכוחים ומאבקים על סוג המוזיקה המושמעים בתחנות רדיו שונות.

במשך עשרות שנים –  מאז שנותיה הראשונות של המדינה – הונהג בישראל רעיון 'כור ההיתוך' של בן גוריון. הקול העיקרי שנשמע בציבור היה הקול שהתאים לדמות ה"צבר": "יהודי חדש", יליד הארץ, חילוני, מערבי, סוציאליסטי. זהויות אחרות שהביאו עימהם העולים מארצות מוצאם, ממזרח וממערב, הושתקו ונמחקו בתהליך קליטתם בארץ, תוך מסר (מפורש או מרומז) שאלו זהויות נחותות ולא מתאימות לרוח הישראלית המתהווה. מדיניות זו עוררה במשך השנים מחלוקת עזה: יש שראו בה אידיאל נשגב; אחרים ראו בה רע הכרחי לבניית החברה; ואילו מתנגדיה ראו בה עוול בלתי נסלח כלפי מאות אלפי עולים שקולם הושתק והודחק לשוליים.

העשור הרביעי בחיי המדינה מסמן היווצרות סדקים גדלים והולכים בתפיסת "כור ההיתוך" וראשיתו של שינוי, כגון: המהפך הפוליטי ב-1977 (עליית הליכוד לשלטון אחרי עשרות שנות ממשלות מפא"י); מחאת תנועת "הפנתרים השחורים" שהעלתה לשיח הציבורי את אפלייתם של בני עדות המזרח; גלי עליה חדשים וגדולים מברית-המועצות ומאתיופיה משנות השמונים ואילך; וגם נוכחות גדלה והולכת של דמויות ציבוריות ויוצרים במוזיקה ובתרבות מקרב עדות המזרח, שהביאו לחברה הישראלית קולות חדשים רבים.

אפשר לראות בשנות השמונים, במידה מסוימת, חזרה לאותן שאלות שהטרידו את החברה הישראלית בשנות החמישים, אך הפעם בעוצמות גבוהות יותר ומתוך עמדות של כוח ציבורי ופוליטי גדל והולך. העולים 'הישנים' כבר אינם מיעוט, וכבר אינם חוששים לדרוש את המגיע להם.

עולות באותן שנים שאלות, שבחלקן הגדול תקפות גם בימינו, כגון:

• בין כור היתוך ורב תרבותיות – מה הרווח ומה המחיר של כל אחת מהגישות?
• מיהם הישראלים, מהי תרבות ישראלית, והאומנם יש רק אחת כזו?
• האם ניתן להצביע על תרבות 'גבוהה' לעומת תרבות 'נמוכה' בחברה הישראלית, והאם ראוי שתהיה היררכיה תרבותית כלשהי?
• האם התרבות הישראלית ההגמונית, המובילה בתקשורת, בממסד וברשות הרבים, באמת משקפת את זהותם ותרבותם של הישראלים – על השונות הרבה שבקרבם?
• אילו קולות נשמעים, ואילו אינם נשמעים, בישראל בשנתה השבעים?
• ועם המבט אל העתיד – האם ראוי להמשיך ולשאוף לאחדות תרבותית, שתוכל הפעם להכיל גוונים נוספים, או שיש לזנוח כלל את השאיפה לאחדות שכזו ובמקומה לחתור לרב-תרבותיות, שבה כל 'שבט' חי ומכונן את תרבותו שלו?

בשאלות אלו עוסק גיליון "עין לציון" שלפניכם, סביב ובעקבות העשור הרביעי בחיי ישראל: "התשמע קולי?": "כל ישראל" או קולות רבים?

הצעה לפתיחת השיעור:

נאזין לשיר: "עם אחד שיר אחד" שהוקלט בעשור הרביעי למדינה (בשנת 1986) בביצוע אומני ישראל – עשרות ממיטב הזמרים וההרכבים הישראלים שהתאחדו באופן מיוחד לצורך ביצוע השיר במסגרת מסע התרמה לטובת ילדים נכים.