קריטריון זה מתייחס ל:
פתיחה
מהיכן מגיע אלינו הלחם? ומה מקורם של היין, הפסטה, וכל יתר המזונות שמגיעים אלינו אחרי עיבוד והכנה? למי שאינו חקלאי, הקשר בין המזון ובין מקורו, אינו מובן מאליו. ואם כך בעבר, קל וחומר בימינו, בעידן התיעוש והטכנולוגיה, התרחקנו מאוד מעבודת האדמה. לכך מצטרפת גם הזווית היהודית: כיצד זכרו יהודים את ארץ ישראל במשך אלפי שנות גלות, כשהיו רחוקים ממנה, והמשיכו לשמור על קשר נפשי אליה?
תשובה אחת לשתי השאלות גם יחד, קשורה לנוהג יהודי עתיק שהתקיים בכל ארוחה. במשך אלפי שנים בכל פעם שיהודים ישבו לאכול, בכל יום מימות השנה, ונהנו מיבולי האדמה (פירות וירקות ובעיקר לחם – "בורא פרי האדמה", "המוציא לחם מן הארץ") – בין אם היבולים גדלו באדמת ארץ ישראל, ובין אם באדמת ארץ מושבם בגלות – הם נזכרו והזכירו לעצמם את ארץ ישראל ואת שבחה.
כל סעודה כללה למעשה גם תזכורת כואבת לבני העם על המרחק מאדמתם. את זכרה של הארץ, העלו יהודים בברכתם על המזון, בכל אחת מן הסעודות, בימי חול, שבת ומועד, ובעיקר בברכת הארץ ובביטוי שבתוכה, "אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וְרָחֲבָה".
במרכזה של יחידת לימוד זו, דיון חכמים, חכמי המשנה, על החובה להזכיר ביטוי זה בברכת המזון, דבר המבטא את הגעגועים אל הארץ ואת שימור הזיקה הנפשית לארץ, גם כאשר חיים מחוצה לה.
ביחידה זו נבקש לברר: