עשרה בטבת - מזכר המצור לבקשת המזור

ד"ר אילון אידלשטיין

עשרה בטבת, אחד מימי התענית המסורתיים בתרבות היהודית, מאזכר את תחילת המצור שהטיל נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים בימיו של צדקיהו מלך יהודה (588 לפנה"ס) כשנתיים וחצי לפני כיבושה והחרבת בית המקדש. כפי הכתוב באותו הנוסח בדיוק (!) הן בספר מלכים ב' והן בספר ירמיהו:

למעשה, בנוסף לי"ז בתמוז ולתשעה באב, מהווה העשירי בטבת, אחד משלושה ימי צום המתייחסים באופן ישיר לנפילתה של העיר ירושלים ולחורבן המקדש. (2) דא עקא, שני הראשונים "נופלים" על ימי החופש הגדול, ואילו השלישי ממוקם בלב ליבה של שנת הלימודים.

יהודים שאינם מדקדקים בהלכה הדתית לא נוהגים לצום במועד זה ורובם אף אינם מודעים כלל לקיומו, עקב כך הוא נזנח בדרך כלל במערכת החינוך הממלכתית. בנוסף לכך, למועד זה נתלוותה בתרבות היהודית-הישראלית משמעות נוספת עם הכרזתה של הרבנות הראשית בשנת 1951 על יום זה כ"יום הקדיש הכללי", יום הזכרתם של נפטרים שמועד פטירתם לא נודע. פעולה זו נעשתה למען קרוביהם של נספי השואה, אשר ביקשו לציין באופן טקסי בבתי הכנסת את זכר יקיריהם.

ואולם כאמור, רוב הציבור היהודי בישראל, אינו מאזכר כלל את יום העשירי בטבת, אם בכלל מודע לקיומו. אי לכך נשאלת השאלה: מה מעבר למידע הבסיסי, כדאי להדגיש ביחס למועד זה, בהקשר החינוכי, התרבותי והערכי?

נראה שהנושא העיקרי העולה בהקשרו של העשירי הטבת, הוא יחסנו לירושלים. אהבתנו לירושלים, לציון, כעיר השרויה בליבת זהותנו היהודית. עיר שבה בנה דוד המלך את ממלכת ישראל העתיקה, עיר שבה בנה שלמה המלך את בית המקדש כמוקד לעליה לרגל ולעבודה דתית ורוחנית, עיר המסמלת תקווה עתיקה לאחרית-ימים של שלום ואחווה בינינו ובין כל העמים, ובימינו, עיר הבירה של מדינת ישראל המתחדשת.

אי לכך, המצור על ירושלים מייצג עבורנו איום חיצוני על ליבת הזהות היהודית, רצונו של אויב זר לחדור אליה בכדי לכבוש, לרמוס ולהכחיד אותה. מכאן, באה גם חרדתנו הלאומית על שמירת קיומה ורצוננו להגן עליה מכל משמר. זהו רגש לאומי טבעי ובריא, מעין יצר הישרדות תרבותי.

ואולם, לא יהיה זה נכון לבסס תפיסת חיים אנושית ולאומית שלמה, רק על יצר ההישרדות לבדו. העיר ירושלים, כליבת זהותנו, מייצגת עבורנו לא רק את הפחד מהשמדה על ידי אויב זר, כי אם גם שני מוקדים אחרים חשובים המובילים ומנחים את חיינו כאן ועכשיו בארץ הזאת: אהבת החיים היומיומית יחד עם השאיפה להתממשותם של ערכים נשגבים ונאצלים.

זכריה הנביא, שלושה שבועות טרם ייסודו של בית המקדש השני (כ"ה בכסלו בשנת 516 לפנה"ס), מתנבא ואומר כי יש לבטל מעתה את ימי הצום והאבל על חורבנו של בית המקדש הראשון. בדברי חזון חריפים הוא מנחה את אנשי יהודה:

כלומר, קבלו על עצמכם אמות מוסר נאצלות וגבוהות ועימדו בהם, ואז:

ואז ימי הצום הללו, בהם אנו נוהגים להתאבל בכל שנה על חורבן סמליה של הזהות היהודית, יהיו לנו לימים טובים, בהם נדע לשמוח ובהם גם נדע להתנהל באורח חיינו תוך אהבת אמות המידה הנעלות - "האמת והשלום".

מאחל לנו שבהשראת חזונו הגדול של הנביא זכריה, נדע אנו מחנכיו של הדור הזה, להמיר בנוגע לליבת זהותנו את זכר המצור בבקשת המזור, את פחד ההשמדה באומץ החתירה אל הטוב ואת צער החורבן בשמחת התיקון.