פתיחה

האם ניתן לחבר יהדות עם פְּלוּרָלִיזְםגישה המכירה ברב-גוניות של דרכי החשיבה האנושיות? האם אין סתירה בין השניים? 

מי שאינו מכיר את עולם המקורות היהודיים אכן עשוי להגיע למסקנה שהיהדות היא דוֹגמָטית, כביכול, יש בה רק דרך אחת, יש מותר ויש אסור! אולם מפגש מקרוב עם מגוון המקורות וההשקפות מאז תקופת המקרא וחז"ל ועד ימינו אלה, מלמד עד כמה בתשתיתה של המסורת היהודית נמצאת תרבות של מחלוקת, הנותנת מקום נכבד לריבוי דעות והשקפות עולם ואף רואה בברכה רבגוניות זו כחלק מטבעו של המין האנושי.  

אך האם הדבר נכון גם לדברי התורה, שלפי המסורת ניתנה מסיני, כביכול מפי האל עצמו? האם גם התורה ודבר האל יכולים להתפרש בדרכים שונות? האם ריבוי הפרשנויות לתורה היא חידוש מודרני, 'חילוני' כביכול, או שכבר המסורת הקדומה מזמינה ומעודדת ריבוי פרשנויות לתורה?

ביחידת לימוד זו, נצא מן העובדה הפשוטה, שספר התורה (שבו קוראים בבית הכנסת) אינו מנוקד ואינו מפוסק (למעט סימני סוף פסוק וסוף פרשייה)  כפי שוודאי שמו לב כל בר-מצווה או בת-מצווה שקראו בתורה, והיו צריכים לזכור בעל פה סימנים אלו (טעמי המקרא משמשים כסימן לניגון הפסוקים ובתוך כך לפיסוקם.) 

אולם, מדוע סימנים אלו, אינם מצוינים בספר התורה עצמו? תשובתו של החיד"א, אחד מחכמי ירושלים במאה ה-18, היא שהדבר מכוון, ונועד לאפשר לנו קריאה פתוחה ומרובת אפשרויות, ובתוך כך ליצור מגוון פרשנויות לתורה.    

ביחידה זו נכיר את דמותו של החיד"א ונדון בעמדתו המפתיעה ואפילו הנועזת, ובמשמעויותיה לפרשנות התורה גם בימינו.