קריטריון זה מתייחס ל:
חלק ב'
בקטע הבא (המורכב משילוב משפטים אחדים במשנה) אנו מתוודעים לאפשרויות שונות של נתינה שבהן הקהילה (או חברי הקהילה שהם חקלאים) מספקים לעני את צרכיו: אוכל מוכן, כסף או חומרי גלם שמהם יוכל העני להכין בעצמו את סעודתו.
בניגוד לפסקה הקודמת, נקודת המבט כאן אינה של הקהילה אלא של העניים עצמם, והמשנה קובעת גבולות בקבלת הצדקה. היא קובעת מהו הסף המינימלי של מזון לאדם, שרק מי שאין לו אותו זכאי לקחת צדקה מן הציבור. (ובהתאם לכך, מי אינו רשאי לקחת צדקה.)
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדּוֹת – לֹא יִטּוֹל מִן הַתַּמְחוּי.
[מי שיש לו] מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדּוֹת – לֹא יִטֹּל מִן הַקּוּפָּה ...
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטּוֹל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי ...
התאימו בין צורת הנתינה ובין סוג הצורך של האדם, לפי דברי המשנה:
עני הזקוק לכסף כדי לקנות אוכל ומצרכים למשך כל השבוע – כדאי שיפנה אל .
אדם רעב, המחפש אוכל לאותו יום – יחפש בסביבתו את .
אדם במצוקה שמבקש לקבל חומרי גלם שמהם יוכל לבשל לעצמו בביתו לאורך זמן – יוכל לקחת .