פתיחה

כולנו מכירים את הברכה המוזרה במקצת שמברך האב שבנו או בתו הגיעו לגיל מצוות: "ברוך שפטרני מעונשו של זה (זו)". במבט ראשון הברכה עשויה לצרום לאוזנינו, אך מכיוון שהיא נאמרת במעמד של שמחה (בדרך כלל, בזמן העלייה לתורה או הנחת התפילין של הבר מצווה), ראוי להבינה כהצהרה חינוכית הנאמרת ברבים: עד כה עשיתי כהורה ככל יכולתי לחנך את בני או בתי בדרך הישר (ואף נשאתי באחריות למעשיהם), מכאן ואילך – הוא או היא עצמאיים וחופשיים במידה רבה לבחור את דרכם. ברכה זו מבטאת את ההכרה שהאחריות עוברת בהדרגה מן ההורים אל הילדים עצמם, שבעניינים רבים שוב אינם נחשבים ילדים אלא בוגרים –  "בני מצווה" ו"בנות מצווה". את המילה "מצווה" יש אפוא להבין לא רק במובן דתי, אלא במובן של ציווי והוראה בכלל: המתבגרים הם בני ציווי בעיני הקהילה והחברה; ניתן להטיל עליהם את האחריות למעשיהם (ולהענישם על אי-ציות או התנהגות שאינה אחראית).

מה פירושה של אחריות? על מי היא מוטלת? כיצד היא מתבטאת, וכיצד רוכשים אותה? נדמה שזו משימה מרכזית להתמודדות בחיי מתבגרים, והיא ממשיכה להעסיק אותנו לכל אורך חיינו הבוגרים – במשפחה, בעבודה, בקהילה ובחברה בכלל. בכיתה ז' נקדיש יחידות לימוד אחדות לעיסוק בנושא המחויבות והמעורבות, שהוא גם הערך המוביל של שנה זו בתכנית הלימודים.

ביחידת הלימוד שלפנינו ננסה להעמיק באחד ההיבטים החשובים ביותר של ערך האחריות, והוא היכולת והחובה לראות את הזולת במקום שבו הוא נמצא. במוקד השיעור שלפנינו אגדת חז"ל על חולשתו וכוחו של העיוור (אגדה המשולבת במדרש על פסוק). באגדה מסופר על חכם שלא הבין כל חייו פסוק מסוים, העוסק בעיוור. הבנת הפסוק התאפשרה לו רק כאשר פגש אדם עיוור, אשר בדרכו לימד את החכם שיעור חשוב – על הפסוק ועל החיים.

בעזרת האגדה והמקורות הנלווים:

1. נברר את הקשר בין אחריות לראייה.
2. נשאל, על מי מוטלת האחריות לראות את הזולת.
3. נדון ונתנסה בדרכים שיחזקו בנו את רגש האחריות.