לצאת מעצמך, לחזור לעצמך

פורים. התרגשות גדולה של הילדים: שוב יוכלו השנה לצאת מעצמם. להיות, לרגע, מה שרצו להיות ולא העזו. לגעת בפינות חבויות בנפשם, שלא מוצאות ביטוי ביום-יום. הקטנים  יתחפשו לגיבורי-על. בנים יתחפשו לבנות, בנות – לבנים... ילדות ונערות יהיו הכי יפות, זוהרות... וגם המבוגרים יצאו מעצמם, לפעמים בעזרתו האדיבה של דיוֹנִיסוּס, אל היין... יש בזה משהו מקסים: לברוח ממה שקשה בתוכי. מהכיעור, מהחולשה... להסב את הראש אל מה שזוהר ומוזהב. לרמות את עצמנו, ולו ליום אחד, שזה מה שאנחנו: חזקים ויפים...

כך קרה גם לאסתר, כשהייתה בארמונו של אחשוורוש. התמכרה לפינוקי שמן המור והבשמים... חור כרפס ותכלת, אחוז בחבלי בוץ וארגמן... היא, היפהפייה, האישה החזקה בממלכה, התמכרה לפנטזיה. שכחה את האיום המסתתר בין עמודי השש, אשר הזוחל כמו נחש על רצפת הבהט והשש ודר וסוחרת. את המן, שהיה אולי הפיכח היחידי בארמון, וזמם להשתלט על המלוכה.

וכמעט כמעט שכחה את עמה ואת מולדתה.

לא כך מרדכי. הוא לא התמכר לממלכת הלה-לה לנד של הפנטזיה, אלא התהלך, מודאג נורא, בשער המלך. לכן היה הראשון לשמוע על המזימה לרצוח את אחשוורוש. כנראה חשד בהמן שהוא זה שעמד מאחורי המזימה, והפגין זאת בכך שלא כרע ולא השתחווה. לכן לבש בגדי אבל של שק ואפר. להזכיר לאנשי הארמון המומי השתייה, ההוללות והתככים שיש מחוץ לארמון מציאות של סבל נורא. שהמלך השיכור נתן פקודה להשמיד עם, ואפילו לא יודע ולא יזכור זאת.

מרדכי ידע את מה שאסתר רצתה לשכוח, וגם לנו קשה לזכור: שאנחנו לא רק יפים וחזקים. שהחיים אינם רק זהב ופנטזיה. שהמציאות האמתית כוללת גם מצוקה וסבל וחולשה, בתוך עצמנו ובזולתנו. וזה מה שתבע מרדכי מאסתר: להיזכר בעמה ובמולדתה, בהמוני היהודים השרויים באימת-מוות. רק כשתיזכר בזה תזכה להיות אדם שאינו מרוכז רק ב'אני-עכשיו' האגואיסטי, אלא אדם שלם, עמוק. רק שתיזכר בזה, תבין שתפקידו של מנהיג אינו רק ליהנות ממנעמי השלטון, אלא לשרת את הציבור, לפעמים תוך מחיר אישי.