רקע: למה לשחק? רווחים, אתגרים

ראינו במקור הפותח כיצד לפי יוהאן הויזינחה המשחקים הם "מקור מניעיהם הגדולים של חיי התרבות", עד כי ניתן לאפיין את האדם כ'חיה משחקת' לא פחות מאשר חושבת או יוצרת. 

משחר האנושות נמשך האדם אל המשחק בחיפושו אחר הנאה וחופש. אכן, המשחק העסיק את המחשבה האנושית לאורך ההיסטוריה, והוא מלווה את האדם כמעט בכל גיל, וכמעט בכל חברה ומקום.  

מעניין שבמקרא נמצא את המשחק בכפיפה אחת עם החכמה והלמידה. בספר משלי המשחק מופיע בדמות החוכמה הדוברת אל בני האדם ומתארת את יחסה לאלוהים: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן:    וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים, יוֹם יוֹם; מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל-עֵת. מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ;    וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת-בְּנֵי אָדָם.  וְעַתָּה בָנִים, שִׁמְעוּ-לִי;    וְאַשְׁרֵי, דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ. שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ … כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים …" (מִשְלֵי ח', 30-35). במלים אחרות - החכמה אינה נטל היא בבחינת משחק ושעשוע, ואמורה להביא ללומדיה הנאה והנעה ואף אושר וחיים. גם אפלטון ב"על החוקים" (ספר ז'), מתייחס לקשר שבין האלוהי ובין משחק ושעשוע: "...האדם נברא לשמש שעשוע בידי האלוהים, ובאמת זה כל שבחו. לפיכך, הוא מצווה ללכת בדרך זו לחיות חיי שעשועים שאין נאים מהם….". כאן לא רק החכמה היא שעשוע, אלא כל חיי האדם לפני האל.

וכך טוען גם הויזינחה. כהיסטוריון חקר הויזינגה את המשחק כאחת מצורות גיבושה של התרבות. הוא מגלה את יסודות המשחק לא רק במה שמקובל בדרך כלל כמשחק או כספורט, אלא גם במגוון תחומי חיים אחרים: משפט, מדינה, מחקר ופילוסופיה, שירה, אמנות, דת ואף מלחמה. 

הויזינחה בוחן בספרו את התארים המקובלים ביחס למין האנושי - 'Homo Sapiens' המתייחס לתבונה, או במאה ה-18 'Homo Faber' - האדם היוצר, וקובע: "אלא ששם זה נמצא הולם אותנו פחות מן הראשון. שהרי לא יצור חי אחד בלבד ראוי לו. ויפה כוחו של המישחק ככוחה של היצירה, שהרי מרובים בעלי החיים המשחקים." והוא מבכר בסופו של דבר את התואר 'Homo Ludens' - האדם המשחק, וזהו כאמור גם שם ספרו. "גם הוא שם של עשייה, שחשיבותה אינה פחותה משל היצירה, וראוי הוא שם זה לשמש בצד 'Homo Faber'. משאתה בודק את תוכן מעשינו עד היכן שהכרתנו מגעת, פעמים שמהרהר אתה שאין כל מעשה האדם אלא מישחק חולף"… ויש אף שהגדילו לטעון כי "האדם משחק רק בשעה שהוא אדם במלוא משמעותה של המילה, והוא אדם שלם רק בשעה שהוא משחק" (שילר). 

לפי הויזינחה, התבוננות בתופעת המשחק מלמדת שהמשחק הוא קודם כל פעילות חופשית שאין בה משום כפיה, לא מצד הטבע ולא מצד החברה. טעמו היחידי של המשחק, כלומר הדבר הגורם לעסוק בו, הוא ההנאה שהמשחק מסב למשחקים. יתירה מזו, לדבריו, המשחק מהווה מעין יציאה מן העולם הממשי, והוא מתבטא בפעילויות הנעלות ביותר של האדם כיוצר תרבות, אמנות ודת (ובמיוחד פולחן). 

משחק אפשרי בתנאי שכלליו ברורים ומוגדרים, הוא תחום במסגרת ברורה של זמן ומקום (או מסגרות ברורות אחרות), ורק כל עוד המשתתפים בוחרים להשתתף בו מרצונם החופשי. לעתים נדרשת למשחק גם יכולת או מיומנות מיוחדת. אם מופר אחד התנאים הללו (למשל כשהמשחק נעשה תוך ניצול, רמייה או איום), המשחק חדל להיות מקור הנאה ועלול לעתים לגרום לתסכול קשה ואף לסכנה פיזית או נפשית. 

בשעה שהוא משחק האדם מתנתק משגרת היומיום, ושוקע בעולם שעיקרו דמיון וחוויה, התנסויות ותעוזה. במהלך המשחק יכולים המשחקים לתת דרור לדמיונם, ואף לדמות מצבים מאתגרים ומסוכנים ללא חשש. משחק במיטבו נעשה מתוך רצון, וכך הוא גורם למשחקים הנאה וסיפוק מיידיים, ללא ציפיה בהכרח לגמול או פיצוי. הגמול כביכול נתון במשחק עצמו, ובכך מבטא המשחק את חירות האדם. יתירה מזו, האפשרות להתחיל בכל פעם את המשחק מחדש מעניקה תחושת חירות וסיפוק שאינה אופיינית בשגרה.