קריטריון זה מתייחס ל:
הרחבה בתחום הדעת: ספרות
שם השיעור: אקופואטיקה
אתם מוזמנים להצטרף למסע בארץ אורבניה, מקום בעל תשתית תחבורתית משובחת ומערכת כבישים מסועפת המכסה כל חלקת טבע טובה. הסיפור, המלא הומור ומאפיינים של מעשיית ילדים, מציף תופעה סביבתית מדאיגה – תהליכי עיור מהירים המכרסמים ונוגסים בשטחי הטבע. הטיפול של אנשי המקום ב"פנינת הטבע" שהתגלתה יום אחד, מעורר מחשבה והסקת מסקנות בנוגע לדרך שבה אנו מתייחסים אל הסביבה. היצירה רלוונטית במיוחד במדינה צפופה כמו ישראל, שבה הבנייה פולשת לתחומי המחייה של בעלי החיים ופוגעת בחי ובצומח. הצורך בבניית מגורים נוספים ובסלילת כבישים והרחבתם, מפר את האיזון העדין בין העירוני והטבעי.
בסיום הסיפור "אגדה אורבנית" כתב הסופר "ואז המשכנו לשופינג". השיר "אני רוצה" מתאר את חוויות ההצפה החושית והתסכול המתלווים למסע הקניות. הוא מזמן עיסוק בשאלות הקטנות והגדולות העולות מן הנושא: מה לבחור כשהשפע הוא עצום ורב? מה נכון? מה יהיה הדבר שיעניק לי, הצרכן, תחושה של הצלחה והנאה? האם הרכישה מקנה אושר ואם כן מאיזה סוג, לטווח ארוך או לרגע?. למה בכלל אנחנו קונים כל כך הרבה ומהן ההשלכות של צריכת היתר על הקונה, החברה והסביבה?
רקע עיוני:
בשיעור ייחשפו התלמידים לשתי יצירות העוסקות ביחסי אדם-טבע.
"אגדה אורבנית" הוא סיפור קצר על חברה עירונית ששכחה טבע מהו. כאשר ביום בהיר אחד תושבי הארץ מגלים, בין המחלפים והכבישים, פיסת טבע קטנה ונדירה הם מקפידים להרוס גם אותה. הטקסט מעלה את הדילמה בין שימור לפיתוח, בין ערכים של הגנה על הטבע והנוף לנוחות והרחבת הטריטוריה הבנויה.
בסיפורו של אורבך בולטים שני אמצעים ספרותיים בהם הוא משתמש:
הראשון, שימוש במאפיינים של מעשייה עממית, למשל:
אורבך משלב את המאפיינים הללו עם תיאורים מפורטים וריאליסטיים של חברה וסביבה עירונית. החיבור של מין בשאינו מינו עוזר לקורא להבין כי לא מדובר כאן בעוד מעשיית ילדים אלא בדרך מתוחכמת להבלטת המסר - לא ירחק היום ובו פיסת אדמה תהפוך לפלא נדיר. הסיטואציה שהסיפור מתאר היא בבחינת אזהרה לעתיד קטסטרופלי שאנו הולכים ויוצרים במו ידינו.
האמצעי השני הוא הכנסת יסודות סטיריים: הגזמה והגחכה, המבליטים ומדגישים את הפגום והטעון תיקון. מטרת הביקורת להאיר את עיני הקוראים ולהוביל לשינוי.
נוסף על כך, הכותב משלב הרמז לשירה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ" ומשנה באופן אירוני את הבקשה המקורית "אל נא תעקור נטוע" ל"אל נא תעקוף נטוע".
עוד נקודה שכדאי לעצור ולעסוק בה היא המשפט “זה מוכיח שאיתני הטבע חזקים מכל כביש ומתוכנית ידו של האדם”, המזמנת עיסוק בתפיסות שונות ביחסי אדם וטבע, ובשאלה הגדולה האם האדם נפרד מהטבע ועליו לכבוש אותו או להילחם בו, או שהאדם הוא חלק בלתי נפרד מהטבע?
"אני רוצה"
את הטקסט "אני רוצה" ניתן לשייך לזרם האקופואטיקה. "אקופואטיקה היא שירה שצמחה כתגובה למשבר האקולוגי-אקלימי העולמי, ובמרכזה המצב המתדרדר של הטבע בשל הפעילות האנושית."
(ההגדרה לקוחה מכתב העת אקולוגיה וסביבה)
השיר בנוי סביב סיטואציה המוכרת לרבים – שופינג. הדוברת, בעיצומן של קניות, מתקשה לבחור את המוצר "הנכון" מתוך שפע האפשרויות הנגלות לעיניה ונכנסת למערבולת רגשית.
מסע הקניות המתואר בשיר משקף עולם שבו האדם הוא צרכן ומגדיר את עצמו, גם אם באופן לא מודע, באמצעות הרכישות שלו. הוא מוצף בשפע גירויים ונמצא במרדף אין-סופי אחרי הרכישה הנכונה הבאה. הבגדים והרכישות שנקנו בשמחה היום יהפכו לפסולת של המחר, שתשונע למדינות נחשלות תמורת תשלום. הטקסט מציף בעיות מוסריות הנוגעות לחברה הצרכנית ולנזקים שהיא מביאה: החל בתסכול הצרכן, עבור בניצול עובדים וכלה בזיהום הסביבה.
השיר בנוי משורות קצרות, לעיתים בנות מילה אחת בלבד. מבנה כזה יוצר קצב קריאה מהיר המקביל לחוויית הסחרור מריבוי המוצרים האפשרי והמעבר המהיר של הדוברת בין האפשרויות השונות.
חזרות רבות:
המשפט "אני רוצה" המשדר ביטחון, כשלמעשה הדוברת בשיר בכלל אינה יודעת מה היא רוצה. שלוש מילים נוספות שחוזות על עצמן בוורסיות שונות הן: זה, אבל, מדי. הבחירה במילה "זה" מאפשרת לקורא להחליף אותה בכל מילה אחרת של דבר הניתן לרכישה, וכך רומזת שההתלבטות אינה קשורה לחפץ ספציפי אלא קשורה בעצם חווית הרכישה.
החזרה על המילים "אבל" ו"מדי" מבליטה את ההתלבטות שאינה נגמרת ואת התקווה והאשליה שאם נקנה את ה"זה" הנכון ולא נטעה בבחירה נרגיש שגם אנחנו "נכונים,"
החזרה והסיום – מבנה מעגלי ובו הדוברת חוזרת לנקודת ההתחלה במין לולאה שלא תסתיים. בפתיחת הטקסט היא מצאה את "זה" אבל הצבע אינו נכון, זה אדום, והיא רוצה כחול. בסיום השיר היא שוב מצאה את זה, הפעם בכחול, אך כעת היא רוצה אותו דווקא בצבע אדום. הפכפכותה של הקונה אולי מלמדת על כך שבעצם היא אינה יודעת מה היא רוצה ושהצורך שלה לקנות אינו נובע ממקום של הזדקקות אמיתית.
המקורות לשיעור:
בארץ אורבניה, בינות לקניוני פאר ענקיים וכבישים תלת-מסלוליים, בין מדרכות משתלבות לבין כבישים עוקפים, מול מחלפי ענק ורמזורים תלויים, הייתה פעם פיסת אדמה קטנה. כן ילדים, פיסת אדמה חולית, שתי אמות אורכה שתי אמות רוחבה. עם נחיל נמלים הבונות את קינן, ונחליאלי המוצא מנוח לכף רגלו על התלולית, ואפילו כלב בית מותיר בו את רישומיו.
ויהי הדבר לפלא. פיסת אדמה שלמה בארץ שכולה אוטוסטרדות בטון, מסלולים מהירים ופקקים אדירים. קצת חול בארץ שבה האמונה השלטת הייתה הכבישיזם.
האמנם?!
עד מהרה פשטה השמועה, ומכל רחבי אורבניה נהרו אלפי אזרחים סקרנים לחזות בשכיית החמדה. “אתה רואה?”- אמר אב לבנו- “אומרים שדבר כזה יש מתחת לכל הכבישים שלנו”. כיתות על מורותיהן באו למקום, מגרש חנייה דו-מפלסי הוכשר לא הרחק משם בין הקניון הסמוך לקניון הסמוך, קיוסקים ופיצריות התמקמו ממול, סוחרי סדקית פרשו את מרכולתם על הגשר האנכי שנבנה מול המדרגות הנעות. וגם שלט מאיר עיניים, חמישית אמה קומתו, הוצב במקום: “כאן מתוכנן ההיפרחול- מרכז טבע גדול עם תמונות של פרחי בר, נחלים, והקלטות נדירות של ציוץ ציפורים. ומעל לכל: ריבוע אדמה! בואו בהמוניכם, חנייה בשפע”.
מדריכים של חברות טיולים בחו”ל הסבירו למטיילים כיצד נוצר כתם החול המופלא. עניין של טעות תכנונית נדירה. המהנדס שתכנן את כביש האורך החוצה את אורבניה מתח בעיפרון קו דק מדי, ואילו לסוללי כביש הרוחב של המדינה נגמר בדיוק האספלט, כך שלמקימי מגדל המשרדים הענק לא נותר אלא להשלים עם קיומו של ריבוע האדמה המוזר. “זה מוכיח שאיתני הטבע חזקים מכל כביש ומתוכנית ידו של האדם”, התלהבו המדריכים, והתלמידים הנהנו בראשם ופצחו בשירת “אל נא תעקוף נטוע”. גם הרשויות גילו עניין בפנינה התיירותית החדשה. סוף סוף לא בכל יום מוצאים פיסת אדמה פנויה באורבניה הקטנה. אבל כדי לשמר את חלקת החול הזעירה נשלחו למקום אדריכלי נוף ומהנדסים, פקחים ושוטרים. דחפורים אדירי שן הובאו למקום וחפרו מנהרה תת-קרקעית (ותחנת דלק!) מתחת לפיסת החול. הפיסה, שרק קומץ גרגרים נשרו ממנה, הוגבהה מעט כדי לאפשר למבקרים לראותה גם בחולפם על הגשר בכביש המהיר. את שוליה, שממילא כבר היו דלילים למדי, קיצצו מעט, אבל זה כמובן לטובת הצבת משקופים מיוחדים ויתדות לגדר המקיפה את השמורה. גם שלט גדול (“חול, לא לגעת!”) ננעץ באדמה, וצידו השני הושכר לחברת שילוט חוצות שדאגה להאיר בלילה בנורות ניאון חדישות את החול הנכסף.
בארץ אורבניה, ארץ של כבישיסטים, בין חניון לקניון, בין כביש חוצה לכביש עוקף, בין מסעף למחלף, הייתה פעם פיסת אדמה קטנה, אמתיים אורכה ואמתיים רוחבה. ויהי הדבר לפלא.
ומשם המשכנו לשופינג.
זֶה אָדֹם
אַךְ אֲנִי רוֹצָה כָּחֹל
זֶה כָּחֹל אֲבָל כֵּהֶה מִדַּי
זֶה בָּהִיר אֲבָל גָּדוֹל מִדַּי
וְזֶה קָטָן מִדַּי
זֶה בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה אֲבָל יָקָר מִדַּי
וְזֶה זוֹל מִדַּי וּבֶטַח לֹא שָׁוֶה
זֶה בְּהֶשֵּׂג יָדִי אֲבָל מְכֹעָר
וְזֶה יָפֶה אֲבָל יֵשׁ לוֹ רַגְלַיִם
וַאֲנִי רוֹצָה עַל גַּלְגַּלִּים
זֶה יָפֶה וְעַל גַּלְגַּלִּים אֲבָל לֹא אָפְנָתִי
וְזֶה אָפְנָתִי אֲבָל לֹא נוֹחַ
זֶה אָפְנָתִי וְנוֹחַ אֲבָל אָרֹךְ מִדַּי
אֲנִי רוֹצָה יוֹתֵר קָצָר
וְשֶׁתִּהְיֶה לוֹ יָדִית
וְזֶה יֵשׁ לוֹ יָדִית אֲבָל הוּא עוֹבֵד עַל סוֹלְלוֹת
וַאֲנִי רוֹצָה אַלְחוּטִי
וְזֶה אַלְחוּטִי, לֹא יָקָר וְאֶלֶגַנְטִי
אַךְ אִטִּי מִדַּי, וּבְנוֹסָף כֻּלּוֹ סִינְתֶּטִי
וְזֶה מֵחֹמֶר טִבְעִי
אֲבָל לֹא טָעִים וְדַל וִיטָמִינִים
וְגַם הָאַחְרָיוּת לַחֲצִי שָׁנָה בִּלְבַד
לְזֶה יֵשׁ אַחְרָיוּת לִשְׁנָתַיִם
אֲבָל הוּא הִיפֶּראָלֶרְגֶּנִי
וְזֶה הִיפּוֹאָלֶרְגֶּנִי אֲבָל מִשְׁפַּחְתִּי לֹא אוֹהֶבֶת
וְאֵין לוֹ מְגֵרוֹת
וַאֲנִי רוֹצָה מְגֵרוֹת מְזֻגָּגוֹת
לְזֶה יֵשׁ מְגֵרוֹת אֲבָל הוּא בּוּרְגָּנִי מִדַּי
הוּא גַּם לֹא עוֹמֵד בִּרְטִיבוּת
וְגַם עָצְמַת הַקּוֹל שֶׁלּוֹ נְמוּכָה מִדַּי
לְזֶה יֵשׁ קוֹל חָזָק אֲבָל נֶפַח הַזִּכָּרוֹן מְצֻמְצָם
וְגַם רֵיחַ לֹא נָעִים
לְזֶה זִכָּרוֹן מַסְפִּיק וְרֵיחַ נָעִים
אַךְ הוּא גּוֹרֵם לְהַשְׁמָנַת יֶתֶר
לֹא מְתַקְּנִים אוֹתוֹ בָּאָרֶץ
הוּא מַעֲלֶה עֹבֶשׁ
מִתְקַלֵּף מִמֶּנּוּ הַצֶּבַע
הַבִּטְנָה שֶׁלּוֹ מִתְפָּרֶקֶת
וְהַמִּכְסֶה נִפְתַּח בְּקֹשִׁי
וְרַק זֶה
יָפֶה
אָפְנָתִי
בְּטִיחוּתִי
חַמִּים
טָעִים
חֶסְכוֹנִי
לֹא בּוּרְגָּנִי
כַּפְרִי
טָרִי
בָּרִיא
קָרִיא
אוֹטוֹמָטִי
דִּיאֶטֶטִי
מְסַפֵּק
מְפַנֵּק
מֵזִין
מַלְבִּין
בְּשִׁמּוּשׁ קַל וְנוֹחַ
עִם יָדִית וְעִם רֵיחַ נִיחוֹחַ
לֹא גָּדוֹל וְלֹא קָטָן
לֹא אָרֹךְ וְלֹא קָצָר
לֹא זוֹל וְלֹא יָקָר
אֶקְסְקְלוּסִיבִי
אוּלְטִימָטִיבִי
וּבְנוֹסָף תּוֹצֶרֶת חוּ"ל
מַתְאִים לִי בּוּל
אֲבָל הוּא כָּחֹל
וַאֲנִי רוֹצָה אָדֹם
סרטונים ליחידה