פרשנות הטקסט

המשניות שלפנינו מתארות את תלמידיו של מנהיג יהודי חשוב – רבן יוחנן בן זכאי. הוא חי במאה הראשונה לספירה והיה תלמידם של הלל ושמאי. רבן יוחנן בן זכאי, דאג להמשכיותם של החיים היהודיים ולהמשך לימוד התורה בתקופה של משבר וחורבן,  עזב את ירושלים בחשאי בזמן המרד הגדול, והעביר את מרכז החיים היהודיים ליבנה.. תוארו "רבן" מבטא את ההערכה שזכה לה בקרב העם – רבם של ישראל (על אף שלא השתייך למשפחת נשיאים, שבניה זכו בתואר נכבד זה).

רבן יוחנן בן זכאי נחשב כממשיך דרכו של הלל הזקן, כפשרן הרודף אחר השלום, וכמנהיג אמיץ, שהשכיל לנתב את דרכו בימים קשים ולשקם את המרכז הרוחני בארץ ישראל.

מתולדות חייו של רבן יוחנן בן זכאי, עולה, שלימוד התורה והמשכיות הלימוד, היו בנפשו. מכאן ניתן להבין עד כמה העמדת תלמידים מצויינים, הייתה חשובה לו.

מיהו התלמיד המושלם, האידיאלי? האם יש דרך אחת ללמוד? מהי הדרך הטובה ביותר? איזו דרך מעדיף המורה, ואיזו הדרך התלמיד?

במקור שלפנינו (המורכב משתי משניות רצופות) מציג רבן יוחנן בן זכאי, חמישה מתלמידיו המובחרים ומתאר את מעלותיהם. הוא מתאר את תכונותיהם החיוביות, על ידי התאמת אפיון ייחודי לכל אחד ואחד מהם. תלמידים אלה ואפיוניהם מייצגים, סוגי לומדים שונים, וחמש דרכים שונות שבהן יכול האדם ללמוד ולהתפתח.

בין תיאורי התלמידים בולטים שני תלמידים, המוצגים בעזרת שני דימויים של מים:

האחד: 

"בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה" – בור מסויד שמימיו נאגרים ונייחים.